במעבדה של פורמלג: עוגה לסגולה, תותיטונה שתמיד זורמת, וחידה לילד

עוגת גזרים סגולים:

לכבוד וברוח הט"ו בשבט, החלטתי להכין עוגת גזר עם תבלינים וצימוקים שאני מאד אוהבת. הפעם שדרגתי אותה בעזרת גזרים סגולים שאני קונה בשוק האכרים בנמל ת"א, אך אין חובה כזו והמתכון לא באמת ינזק אם תשתמשו בגזרים כתומים. מה הקטע עם הגזרים הסגולים? אתחיל בכך שיש להם "גוף" הרבה יותר חזק, והכוונה היא (בפלצנית) שבניגוד לגזרים הכתומים שנהגתי לאפות איתם, הגזרים הסגולים שומרים יותר על צורה, כלומר נאפים "אל דנטה" ובכך משמרים הרבה יותר לחות בעוגה. סיבה נוספת היא המראה המרהיב של השבבים הסגולים כמו נימים ברגליה של אשה זקנה (זה מדליק אותי), והמרקם הנגיס והנעים ללעיסה שגזרים אלו מעניקים.

גזרים לסגולה

במילים פשוטות – המרקם עושה את העניין למרתק יותר בעיניי וכן, לא אכחיש שנפלתי שבי לנימים הסגולים האלה, ולא אכפת לי אם תגנו אותי במנייריזם גרידא.

אפרופו מנייריזם

קשה לחמוק מזה, אבל אני בטוחה שאלה מכם כמותי, המכורים לערוץ האוכל - לא הצליחו לפספס פעם ולא פעמיים, בהן מיכל אנסקי לא כבשה את יצרה וספרה שוב ושוב על היות הגזר במקור בכלל בצבע סגול ולא כתום. באותה הנשימה גם הרחיבה משהו על כך שההולנדים הם אלה האחראיים לצבעו הכתום – צבע ממלכתם, מהלך שהפך את צבעו הכתום של הגזר למוכר ביותר עד ימינו. אז הנה לכם שעור קצר על גזר סגול ומבטיחה לא לחזור שוב על הסיפור הזה לעולם. קדימה לעוגה!

מצרכים:

5 גזרים סגולים, קלופים ומגורדים

3/4 כוס שמן צמחי

גביע "שמנת של פעם"

3 ביצים

3 כוסות קמח

כף שטוחה קנמון

כפית ג'ינג'ר טרי כתוש

חצי כוס עד כוס צימוקים כהים

כוס וחצי סוכר חום

כפית סודה לשתיה

קמצוץ מלח

כפית תמצית וניל

הכנה:

מערבבים בקערה את כל החומרים הרטובים, ובקערה נוספת את כל היבשים היטב היטב. מוסיפים את הרטובים אל היבשים ומערבבים די בכדי למזג הכל יחדיו, אך לא יתר על המידה.

תזכורת: אם תערבבו יותר מידי, העוגה תצא כבדה ומחניקה

פלומפ פלומפ

להכניס לתנור שחומם מראש ל-170 מעלות.

לתנור שחומם מראש ל-170 מעלות, יש להכניס את הבלילה, שאני אוהבת לרפד בנייד אפיה (יש לי תמיד פחד שהיא תנזל או תדבק מידי ויהיה קשה לפרוס יפה). אצלי בתנור זה לקח 40 דקות, אתם – שימו עין היטב שלא יקח פחות ואז היא תצא יבשה. עצתי היא, לאחר כ-30 דקות בדקו עם קיסם.

טאדאם!

שימו לב שהקיסם\שיפוד לא אמור לצאת יבש ונקי לגמרי! אלא מעט פירורי. הסיבה לכך היא שהעוגה ממשיכה עוד קצת להתבשל אחרי צאתה מהתנור ורק אם היא יוצאת מעט לחה, היא גם נשארת לחה וטעימה בסוף.

רגע כפרי מבויים היטב.

להגיש עם זילופי דבש

אל תוותרו על כמה חוטים דקיקים של דבש לאחר שהתקררה ובהגשה, זה עושה קסם וחידודים בפה.

טרטר טונה ותותים עם בסלמי תותים:

אני מודה שניסיתי להכחיד את מנת התותים-טונה שלי מתחת לשפמכם, ובעיקר מפני שיצא לי לשמוע שקיימת מנה ב"מחניודה" בירושלים, המשלבת טונה ותותים ואז כבר פחות התלהבתי מכל הרעיון (נו מה לעשות, גם לי מסתבר יש אגו טיפשי שכזה). אחרי כמה תגובות אוהדות שלכם כאן בפוסטים האחרונים, פתאום נזכרתי במשפט הידוע: "הכל זורם" של ההוא, הפלספן הזה, וזה עודד אותי להבין שהתותים-טונה שלי, זה בטוח לא התותים-טונה של מחניודה, ואולי כן אמצא לי איזו עין חוקרת ומתעניינת (אולי אצליח לרתק אפילו את עצמי).

מנת התותים-טונה שלי היא בגדר מנה ראשונה, טעימה ומרעננת לתחילתה של סעודה מושקעת, כבדה, ומיוחדת. הכיף הוא שההשקעה לא גדולה והתוצאות מדהימות בפה. בעיקר בזכות חומרי הגלם המעולים.

מצרכים:

150 גרם טונה אדומה וטריה (מספיק לכ-4 מנות)

נבטוטי צנונית

בלסמי

3 כפות סוכר

תותים

שמן זית ממש טעים

צ'ילי אדום טרי, לפי הסיבולת

הכנה:
חתכו הטונה לקוביות קטנות, כך גם את התותים. פזרו נבטוטי צנונית וטפטפו בעזרת כפית מעט שמן זית.

כמעט כמו ג'ל תותים רוטט

להכנת הבלסמי תותים-צ'ילי: בסיר קטן שמים חצי כוס בלסמי, חתיכת צ'ילי לפי הטעם, הסוכר, וכשני תותים חתוכים. מצמצמים עד שהבסלמי סירופי וסמיך, מקררים מעט ומטפטפים מעל המנה. האופציה הקלה והטעימה לא פחות היא לרכוש כזה בלסמי ולהוסיף את הצ'ילי עצמאית.

התוצאה היא קרנבל של טעמים וטקסטורות בפה. חריפות הנבטוטים והצ'ילי, מתיקות הבלסמי והתותים חמצמצות, ושמנוניות-חלקלקות הטונה. מושלם.

החידה השבועית לילד הניהיליסט-קולינריסט:

אתחיל בכך שלפני שעתיים חזרתי מחדר המיון בשל כאבים נוראיים בחזה. כן, שוב חליתי (ותודה לכל החולים במשרד שדואגים לשמור על הגחלת), ומרוב שיעול נוצרה לי דלקת בחזה עד לרמה בה לא הצלחתי לזוז או לנשום. שלוש נקודות.

מה שאני מנסה להגיד הוא – שכבר נגמר לי הכוח לכתוב, אז המצאתי את הפינה הזו בה אני שואלת אתכם, מה בתמונה?

מה בצלחת?

קדימה, מישהו מוכן לזהות את המרכיבים, להבין מה קורה בצלחת ולנסות לפענח מאיזו מנה מפורסמת מגיעה ההשראה?

מחכה להברקות.

עדכון:
רציתי גם מאד לשאול אתכם: לאור עובדה שעניתם יפה על מרכיבי והשראת המנה, איזה רוטב\נוזל תיבולי ילווה אותה הכי טוב לדעתכם?

קריספי רביולי במילוי ריקוטרלה עם סקלופיני ופטריות חורש

היום אגיש לכם סקירה מלאה למתכון שנולד בשתי דרכים מעניינות. האחת מבוססת על זכרון ממנה נהדרת עד כאב שאכלנו בקוצ'ינה תמר. השניה כללה סיטואציה בה המקרר עמד עירום וריק כמעט לגמרי, ונותרו רק מספר מצומצם מאד של מצרכים.

עם ביצה אחת, מעט קמח ושאריות של מוצרלה, הכנתי רביולי כל כך נהדרים, שהחלטנו בן זוגי ואני להכין מנה מפוארת יותר, המשלבת גם סקלופיני טעים וחנפני במיוחד, בחיזוק של פטריות ובזיליקום.

מצויידים במצרכים שופרא דה שופרא, קפצנו למטבח למסע כומתה ארוך וקשה, להכנת אחת המנות המושחתות והטעימות שאי פעם חווה המטבח הקטן והמסכן שלנו. המתכון אמנם טעים עד כאב, אבל דעו כי מעורבת פה עבודה לא קטנה ולכן – הוא אינו מומלץ לבעלי לב חלש, כולסטרול גבוה, כאבי גב, כאבי ברכיים, חסרי נסיון, חסרי מזל, חסרי סבלנות ובעלי רעב כבד מידי. לכל הגיבורים בסוף מובטחת חוויה קולינרית מסעירה, וכן גם עיטור גבורה מהרמטכ"לית פורמלג.

הבטמן של המטבח: מבשלת בחסות הלילה

ועוד דיסקליימר אחרון – אני רוצה להתנצל על התאורה החשוכה והכמעט אקספרסיוניסטית שתמיד יוצא לי לצלם בה. לצערי, הזמן היחידי המאפשר לי לבשל הוא הלילה. מאוחר בלילה, אחרי תלאות היום.
תאורה מיוחדת, בהירה, יפה ולבנה אין ברשותי, רק ספוט אחד קטן מאיקאה שתפוס לו על קליפס ממדף התבלינים. זהו, כיסיתי את את עצמי, A la cuisine!

נתחיל עם בצק הרביולי:
(קרדיט למתכון של מנה שטרום, עם שינוי קל שלי)

500 גרם קמח (רצוי דורום)

2 כפות שמן זית

2 כפיות  מלח דק

ביצה אחת

כוס מים

*** הערה חשובה: מהכמויות הללו יוצא ממש המון בצק, לכן השתמשתי רק בחצי מכמות הבצק לרביולי, וביתר הכנתי פסטה ביתית מעולה שייבשתי והכנתי ביום אחר. את הפסטה חתכתי בצורה חופשית עם סכין לרצועות עבות ובשלתי עם רוטב בולונז (פרטים ותמונות בסוף הפוסט).

סלע איתן וחול ים

הכנת הבצק:

ערבבו את כל החומרים פרט למים, ותוך לישה (אפשר ביד, אך אני השתמשתי במיקסר עם וו לישה) הוסיפו המים אט אט, עד לקבלת בצק שלא נראה מדהים ביופיו, ולא ברכותו. המשיכו ללוש לעוד כ-13 דקות רצופות.

אמור להתקבל בצק הומוגני, חלק, גמיש, לא רך, חזק ועל הצד היבש יותר.

עיטפו בניילון נצמד וקררו לכשעה במקרר.

לאחר המנוחה, יש לרדד את הבצק לעובי של כ-3 מ"מ במכונת הפסטה ולהמשיך לפי ההוראות הבאות.

מעבירים כמה פעמים את הבצק במכונה, תוך קיפולו כמה פעמים, עד שהוא במרקם אחיד וחלק.

עד שהוא נראה כך.

למילוי:

כמה מילים על המילוי, בחרתי ללכת על מילוי ריקוטה, כוון שהיא ידועה בנועם הליכותיה ובשידוכה המושלם עם חום. בעיני זו גבינת האפיה והבישול הטובה ביותר, כוון שהיא מקבלת את המרקם הכי טוב – גרגירי מתקתק ורך, כמו שכל גבינה אחרת לא יודעת לעשות. המוצרלה, מלבד מהעובדה שנכנסה למתכון מתוך אילוץ (זו הייתה הגבינה היחידה במקרר), הפכה את הרביולי הסופי להכלאה מאד מעניינת בין ארצ'יני (כדורי ריזוטו פריכים, ממולאים מוצרלה) לבין פיצה, ובהמשך תוכלו להבין מדוע. מ-ת-ח!

200 גרם ריקוטה

3 כדורי מוצרלה טריים (גדולים)

3 כפות פרמז'ן מגורד

מלח ופלפל

(חשוב לטעום את המילוי ולבדוק תיבול)

הכנת הרביולי:

מניחים כפית גדושה מהמלית עם רווחים כפי שבתמונה, וחותכים עם סכין בין הגושים באמצע. מניפים את החלק הריק של הפסטה ומניחים בקצה השני, תוך לחיצה בצדדים ודאגה לכך שלא נותר אויר בתוך הכיס.
אני השתמשתי בחותכנים של עוגיות בכדי ליצור לחץ (לא חתכתי) מסביב לאיזור המילוי.

כמו חיילים.

הרביולים החתיכים שלי. ופתאום חשבתי על מוטיב החבילות אצלי לאחרונה. ע"ע חבילות קינואה.

לסיר עם מים רותחים ומומלחים הניחו את הרביולי (לא כולם יחד, אלא בקבוצות), ובשלו לכמה דק', עד ציפה.

שמנמנים וענוגים נכנסים לאמבט חם

בלופ

בצק חזק שלא נותן לכלום לברוח החוצה.

לאחר שבושלו, דוגו אותם והניחו בצלחת מרופדת בנייר סופג, להמתין לתורם.
קחו נשימה ומחמאה, החלק הקשה חלף לו, ועוד ממש כמה דקות תוכלו להתענג על מנה נהדרת.

סקלופיני בחמאה חומה, בזיליקום ופטריות חורש:

סקלופיני זו שיטת בישול מהירה לנתח בשר דקיק, נטול גידים ושומן. במקור המנה דורשת עגל, ובבקר – תחליף מצויין הוא השייטל. את המתכון כולו ניתן להכין גם צמחוני לגמריי, רק ותרו על החלק הפרוטאיני, ובצעו הכל כרגיל: טיגון הפטריות בחמאת הבזיליקום יחד עם הרביולי.

מצרכים:

חתיכות שייטל דקיקות, כמספר האנשים הסועדים.
(כ-130 גרם לנתח)

צרור בזיליקום טרי

50 גרם חמאה

שמן זית

חבילת פטריות חורש טריות, פרוסות

כפית שמן כמהין

פרמז'ן מגורד

מלח ופלפל

הכנה:

פלפלו, מלחו ושמנו את חתיכות השייטל, ולאחר מכן כסו אותן שוב בניילון ודפקו אותן, כך שהתבלינים והשמן יחדרו מעט פנימה והחתיכות תדקק להן עוד יותר.

המיסו חמאה ומעט שמן זית במחבת עם פני שטח גדולים ותנו לה להשחים מעט, דבר המאפשר את אותו הטעם הנפלא והאגוזי שכולם מדברים עליו.

חמאה נותנת לכם כנפיים

הוסיפו חופן בזיליקום ואפשרו לו לשחרר את טעמיו לחמאה החומה לכדקה.

הכניסו את נתחי הבשר פנימה, וטגנו, תוך שאתם מידי פעם "משקים" את חלקו העליון של הבשר.
אחרי כדקה עד וחצי, הפכו צד ועשו אותו הדבר בדיוק. הבשר הדק חייב בישול קצר, בכדי שתשמר עסיסיותו. הוציאו אותו ותנו לו לנוח בינתיים בצד.

התרגשות

ואחת מהצד השני

לאחר שהוצאתם את הבשר החוצה למנוחה, הכניסו פנימה את הפטריות אל תוך החמאה החומה שכבר ספגה טעמים של בשר, והקפיצו מעט עד שתהפוכנה לשחומות ויפות.

וודאו שכולן מקבלות שיזוף אחיד

הוסיפו עוד מעט שמן זית, הזיזו מעט את הפטריות הצידה והניחו את הרביולי שלנו, שהספיקו מעט להתיבש בצד. תנו להם טיגון קל משני הצדדים והשקו אותם ברוטב החמאה והפטריות.

זה רביולי מאושר

ועכשיו כולם יחד עם מעט פרמז'ן וכמה טפטופים של שמן כמהין

הרכבת המנה וסיכום:

חברים, הגיע הרגע המאושר לו פללתם, אתם יכולים להגיש את המנה איך שתבחרו, וזו הדרך שלי: הניחו 3-4 רביולים עסיסיים במרכז הצלחת, מעליהם את נתח השייטל, ומעליו כמה פטריות שזופות ועליי בזיליקום.

אל תותרו – בזקו כמה טיפות קסם של שמן כמהין מעל לכל היופי הזה (לא להתפרע!) ותתפלאו כמה חידוד והדגשת טעמים מופלאה תעשה לפטריות וטעם הבשר.

הו כן.

לסיכום, ובעניין מה שהזכרתי קודם על ההכלאה של הפיצה והארצ'יני – הקפצתם הקלה של הרביולי במשקעי החמאה, שמן הזית ורוטב הבשר-פטריות, לא רק שמעניק להם טעם נפלא, אלא גם מיבש את הנוזלים העודפים שבתוכו, מתפיחים אותו מעט ונותנים לו "קראסט" פריך שמזכיר בטעמו בצק של פיצה.

בכל ביס כזה משתחרר לו צליל נפלא של פריכות, ואז רכות ממנה נשטף החוצה המילוי הרך והקרמי של הריקוטה והמוצרלה.

שאריות:

ממחצית בצק הרביולי שנותר לי (כמו שהזכרתי), הכנתי פסטה ברוטב בולונז שהספיקה ל-5 מנות שנזללו בעבודה.

פסטה שנחתכה ביד עם סכין. עבה, ומלאה שקערוריות קטנות שיתלו בהן המון רוטב וטעם.

רוטב בולונז אלוהי שבושל שעתיים על אש קטנה. (זה מה שאני מוכנה לחכות)

מרכיבים: חצי קילו של בשר בקר וכבש טחון, חצי צ'ילי אדום טרי, מלח, פלפל, שמן זית, 1 בצל לבן, עלה דפנה, חצי קילו קוביות עגבניות, כוס יין אדום, בזיליקום ולבסוף פרמז'ן. בטוחה שאתם יודעים איך מפעילים את כל אלו.

פוסט טראומטי: הארוחה האחרונה של פורמלג

זה הוא היום הרביעי בו אני נושאת עצמי עם טמפרטורת גוף בלתי רגילה או נסבלת, הנעה בין ה-39.3 ל-38 מעלות כש"מתיצב" ועוד שלל תופעות שהשתיקה רק תחמיא להן. ולכן היום לא אספר לכם סיפור אישי קורע לב ולא אצרף מתכון גרוע, משובח או פורץ דרך.

נקודת האור במחלה הזו היא מרק עוף ביתי

אני כבר יכולה לשמוע אתכם מצקצקים עד כאן – "מדוע האידיוטה הזו כותבת במקום לנוח במיטה?" והתשובה היא שאני אכן במיטה, עם הנייד וכבר כמה ימים שלא יצאתי ממנה. כולי תקווה שזה יהיה הפוסט הראשון והאחרון בו אני חולקת עמכם חוויה כה אינטימית. 

אשוח נצרתי אסלי

היום אעלה רק כמה תמונות מערב יום שישי האחרון בו,  כך אני סבורה (וכמו ידידנו היקר – ישו) נצלבתי על אמונתי באל הניהיליזם. בערב זה הוזמנו כמה מחבריי לחגוג בביתי עם כמה קישוטים בשקל מהשוק בנצרת, ועם כמה כרסומים ופכסומים קלים מעשה ידיי.
מבחינת התוכנית האמנותית צפינו ביצירות המופת של טריי פארק ומאט סטון (נשמע הרבה יותר איכותי ככה, לא?), וגם בכל מיני שיט יוטיובי קלאסי. מתישהו גם ניסינו לצפות בסרט כריסמסי ממוצא פיני בשם Rare Exports, המתאר את לכידתו של סנטה קלאוס האמיתי שנמצא קבור בשלג הררי מרוחק. למען האמת, אין לי מושג מה קורה בהמשך (למרות שהטריילר נראה מעניין), כוון שהופעל עליי לחץ חברתי כבד להעביר למשהו קצת יותר מבדר, משוחרר ואסקפיסטי.

הטרגדיה התרחשה כאשר בבוקר שאחרי המשתה, התעוררתי לאחת השפעות (מהמילה שפעת) הקשות מנשוא – חום גבוה, כאבים, חולשה, וכתר קוצים לראשי. מיד חשדתי כי אחד מחבריי הסגיר אותי ועשה יד אחת עם אלוהים אשר החליט להעניש אותי על כפירתי: "מילא שרימפס בחלב אמו, ונקניקיות חזיר בשבת" אמר ה', "אבל לחגוג את החג המטומטם הזה?! מה יש לסנטה שאין לי? על גופתך המתה!".
ואכן כך היה, וכבר 4 ימים שאני נעוצה למיטה.

רציתי לתפוס את אלוהים ולומר לו, שנמאסו עליי חגי היהודים, רק "עשו לי, גנבו לי, אכלו ושתו לי", ראו את הנוצרים, ישוע שלהם נגרר מדמם ומוכה כולו בדרך העינויים, אז נצלב, וגסס אל מותו, ומה הם עושים? חוגגים! לא צמים, לא זורקים דברים לים, לא שוחטים תרנגולות לשווא, לא מכריזים על אי אכילת מזונות מסויימים. אני קוראת לתיקון ושדרוג החגים היהודים והתאמתם לרוח החילונית העכשיוית, גם לנו מגיע, ואל תשכחו מי סבל עבורכם – ובמותי ציוותי לכם חגים כיפים.

 

העוזר הקטן שלי

אשוח צנוע ודל קישוטים לחוטבי עצים ושואבי מים פשוטים שכמותנו. אני מדברת עליך - שי.

קטוביחי

אולי החתולה היא הבוגדת?

צ'אנקי העוזר הקטן, על ברכי סנטה מא(ר)יה, ממתיק סוד אודות המתנה שהוא חושק בה לכבוד הכריסמס

גם אני פה על תקן מרתה סטוארט

פכסמי שום עם זיתים, מוצרלה ובלאדי מרי.

תורידי לי את הכובע המפגר הזה! אפילו חורים לא עשו במקום הנכון.

והאמת שהכי רציתי לשתף אתכם ב"פאי ההרים המושלגים" הכריסמסי שלי, שיצא מושלם.

או בגביניות העגבניות המיובשות שלי, שלא יצאו משהו מדהים. אבל כבר אפסו כוחותיי.

ועתה אנעץ עצמי חזרה למיטה, בתקווה להחלים.
אז עד לשבוע הבא, בדיחה גרועה לסיום – איך יודעים שפורמלג באמת חולה? – היא לא דורשת לאכול המבורגר בכל 5 דקות.
הו הו הו, מרי כריסמס יו אול, ותהיו לי בריאים.

נ.ב אם אני לא יוצאת מזה, אבקש שכל כספיי יועברו לעמותת "הכלבים שבצל". תודה

תוכן שיווקי, מוסיפים טעם לחיים.

אתחיל בכמה עובדות חשובות (ומעוררות פיהוקים): כמעט בכל בית בישראל קיימת לפחות טלוויזיה אחת ובה צופים האנשים בממוצע כ-3.5 שעות ביום. רוב הפרסומות משודרות בטלוויזיה והן מוקרנות באופן הנקרא "ברייק" או הפסקה, שמטרתה היא הצבת גבול ברור וחציצה בכדי לבדל את התוכניות מאותם מסרים ממומנים. יש לשים לב היטב לעובדה כי בכל פעם שאנו מועברים למקבץ הפרסומות אנו מותנים על ידי אות מיוחד (לרוב שקופית מונפשת בליווי צליל קבועים) אשר מגדיר עבורנו בדיוק את אותו מעבר לעולם הפרסומות.

בתאבון.

אינני יודעת אם שמתם לב או יתכן כי רמת הסומאה והאדישות גבוהות מאי פעם, אך לאחרונה הקונספט של ה"תוכן השיווקי" – המונח החמוד והחיובי ל"פרסום סמוי" תופס נוכחות טרם קדמה לה, ומטשטש (ואף מוחק) לגמרי את אותו הגבול שבין התוכן לפרסום.
ברצוני להזכיר לכם כי מהות השיווק הסמוי היא הטמעתם של מוצרים וסימנים מסחריים אצלנו היטב בראש, מידע אשר בעתיד יישלף לכשנזדקק לו, והוא היחידי שיצוף מעלה בתוך הפרדיגמה שלנו כאשר אנו נבקש לבחור למשל – סכין, נייר אפיה, מעבד מזון וכדומה.

אנסקי וביטון על רקע פרסומת לכפפות

במידה ויש בידכם רצון או זמן, עשו חיפוש מהיר בגוגל על צמד המילים "תוכן שיווקי" וראו כמה חברות עוסקות באותה יצירה והפצה של התוכן השיווקי. מחלקות אלו גם קיימות אצל זכייני השידורים המסחריים (ערוץ 2 ו10), וכן, גם אצל שידורי הכבלים והלווין Hot וYes אשר להן אנו משלמים מאות של שקלים מידי חודש, בעבור אותו חופש מפרסום והגישה הרב ערוצית.

זה אינו תוכן
יש להתעורר ולתת את תשומת הלב למעורבות ההולכת ומתעצמת של הגופים המפרסמים ביצירה הטלוויזיונית בעולם התוכן, כך שתוכניות הטלוויזיה הופכות לכלי שיווקי בלבד עבור החברות המסחריות והתוכן שלהן משקף אך ורק את אותה פעולת שיווק. תוכניות כמו אהרוני, מאסטר שף, וכל תוכניות "המקור" של ערוץ האוכל (לדוגמה), מדגימות את המאמץ הכרוך בהפיכה למותג, ובנייתו של גוף שיווקי על פי התכתיבים שציינתי.

אינני מבינה מדוע אינו קיים פיקוח רגולטורי מסודר בתחום, למרות האיסור הברור על הפרסום הסמוי? כיום אלו המכתיבים את התכנים אשר אנו צופים בהם אלו אנשי הפרסום והשיווק, וכל שניתן הוא להביט מהצד בעוגמת נפש, בהכפפת היצירה בכללותה לתאגידים עסקיים ולאינטרסים כלכליים של המפרסמים וגופי השידור. הם אלו המשפיעים על היצירה המשודרת: תכנית, כלכלית וציבורית, ובכך פוגעים בחופש האמנותי והיצירתי – חופש הביטוי, על חשבוני וחשבונכם.

סקסי, צבעוני ומוגבל. קנווד.

נכון, אין זה חדש או סוד כי השיווק והמיתוג מקיפים אותנו מכל מקום ומכל פינה, ולא רק מוצרים ממותגים אלא גם חברות, פוליטיקאים ואף אנשים. על כן הפרסומאים מזמן כבר הבינו שעל מנת להצליח בחברה ממותגת עליהם ליצור מסר רטורי שיווקי משל עצמם, אך האם לא הרחיקו לכת?
בכנות, באמת שלא אכפת לי אם תלכו לקנות עכשיו סכין של Arcosteel, ולא אכפת לי אם תאמינו לאהרוני או לאנסקי שהמיקסר של Kenwood הוא הכי טוב בעולם. כלל לא. אכפת לי כאשר הגבול המאד מסוכן שבין שדה השיווק והתוכן נמחק, והראשון אף מפעפע כמו זפת שחורה ודביקה אל הספרה של עולם התוכן ביצירה הטלוויזיונית, חונק ומכחיד אותו לגמרי.

ביטון: בלי סכין כזו לא תצליחו לחתוך כך

כיום הגענו למצב בו הגידול שבפרסום באמצעות התוכן השיווקי (הפרסום הסמוי), הכניע את תפקידה התרבותי של הטלוויזיה לטובת התפקיד המסחרי שלה. תפקיד שהביא להיווצרותו של דבר חדש המאדיר ומפאר אך ורק את פעולת השיווק עצמה, אשר היא היא התוכן. ובעצם תוכן ריק תוכן.

רגולציה מישהו?
הרגלי העבודה של תעשיית הטלוויזיה השתנו לאחרונה באופן קיצוני באמצעות אי-הרגולציה המאפשרת לרשתות השידור להיות המפיקים שבתורם סוגרים עסקאות עם מפרסמים ישירות לתוך התוכנית. דבר זה יוצר סוג של תוכן שיווקי חדש, או של בידור ממותג הנקרא גם – Advertainment: המודל הישן שבו נותן החסות מממן תוכנית שלמה מת, ועל קברו רוקד ועולץ עתה המודל החדש אשר באמצעותו אין כל דרך לדעת מתי התוכן נגמר והפרסומת מתחילה. כאן ידידיי מתחילה הסכנה הגדולה, מפני שכיום כולם כבר יודעים כי בכדי ליצור תוכנית, יש בראש ובראשונה להיות תחנה לממכר מוצרים ושירותים, ומקור לרווחים מגוונים שמעבר לתוכנית עצמה.

עתה כמעט שאין צורך עוד לכתוב, להיות מקורי וחדשני, אלא רק למצוא את הגופים המסחריים שיתנו לכל זה אופציה להתקיים. הדיון במהותו או באיכותו של התוכן נעלם לטובת – את מה ואת מי יש לפרסם ולשווק (למשל: שפים, מסעדות, חומרי גלם, ספרי בישול וכד').

טפלון - אאוט, קרמי - אין.

כאמור, התוכן השיווקי הוא כל דבר המתפרסם שאינו במסגרת רצועת הפרסומות הקצובה. כך שלמעשה אנו חשופים מרבית מהזמן לשלל מוצרים, סימנים וחברות באופן שאינו לגיטימי.
התחייבתי לדון בכל נושא שבעולם בתנאי שהוא קשור לעולם הקולינריה, ולכן, אקח את הדוגמה החביבה עליי מתוך ערוצי הנישה של חברת ההפקות "ענני תקשורת" – ערוץ האוכל. כן, גם אני מכורה לערוץ הזה, ובלית ברירה ועל אף שאני משלמת לערוצי הלווין כ-300 שקלים בחודש, אני נאלצת לשלם בנפרד סכום של 28 שקלים בחודש גם עבור ערוץ האוכל.

לאור כל מה שדנתי בו עד עתה, אני תוהה מדוע למען השד אני (ואתם) צריכה לשלם עבור תוכניות עמוסות וגדושות פרסומות? שלא לומר גם עם ערכי הפקה כה זולים הפקתית וביצועית, שסטודנטים משנה א' בחוג לקולנוע היו מצליחים להפיק דבר איכותי יותר. אין ולו רגע דל אחד בו אחד המגישים אינם מתפארים בסכין השף שלהם, במיקסר הצבעוני, ובניילון נצמד שלעולם לא יסור מן השולחן. נמאס לי לשבת ולצפות בתוכניות האלה ולשתוק על שמאביסים אותי באין סוף מסרים פרסומיים, ועוד במימוני.

אנסקי: בשבילי רק אורגני

דבר אחרון
אמנם התייחסתי כאן רק לתוכניות העוסקות באוכל, אך הנושאים בהם דנתי נכונים כמובן כלפי מרבית התוכניות המשודרות בטלוויזיה. שאלתי האחרונה היא אליכם – האם לא מטריד אתכם שכמעט כל תוכניות הטלוויזיה נוצרות, נכתבות, ומונחות אך ורק על טהרת אותם המוצרים שיש לפרסמם? או כמו במקרה של ערוץ האוכל, על ידי אותם המסעדות או השפים הכמהים לאותו פרסום וללא כל קשר לטיבם?

נ.ב – מבטיחה בפעם הבאה לפצות עם מתכון אסקפיסטי ומנחם.

מרק אבן – Don't Try This At Home

זכור לי שקשקשתי פעם משהו על "תחושת המעבדה", אוכל מרגש, חדש וניסיוני באני מאמין שלי. ובכן, הנה דוגמא נהדרת לתבשיל שלא צלח כלל, ולמחמאות שלעולם לא יקבל. אל תנסו את זה בבית.

היום זה ה-Day off שלי, ולכן נשארתי בבית לטובת מטלות אקדמאיות, ועיסוקים סידוריים כאלה ואחרים. אחרי שנדנדתי קצת לרותם שאין מה לאכול בבית (בתקווה שאולי יסכים ללכת איתי ללאנץ' בחוץ) נזכרתי שזה בכלל "יום לא" ולצאת למסע קולינרי שמנמן וטעים אי אפשר. הצצתי במקרר וראיתי שאין יותר מידי מה לפשפש. הצצתי במזווה (קופסת פלסטיק קטנה בתוך כוורת לבנה מאיקאה) ומצאתי את שקית המאש שאמי קנתה לי פעם. "את צריכה לאכול יותר בריא" היא כל הזמן אומרת, זה הזכיר לי כמה שהיא תמיד מסנגרת על טעמה של המאש, ומיד חשבתי לבשל איזה תבשיל בריא שכזה ליום ה"לא" שלי. ואם לא עכשיו, אז מתי?

מרק אבן
בעודי שוטפת את המאש שלי, וקצת אחרי שהיא עולה לאש עם מים לכיסוי, אני נזכרת בסיפור עם שמאד אהבתי בילדותי הנקרא "מרק אבן".

אני לא יודעת אם אתם כבר מכירים אותו, אבל הוא מתאר את סיפורו של נווד עני, המגיע ביום חורף קשה ומושלג לפתחו של ארמון גדול ויפה. הוא פונה לאיזור כניסת המשרתים שם נמצא גם המטבח, ושואל אותם האם יואילו להביא לו שאריות מזון כלשהן כוון שלא אכל ימים. האלה מיד גרשו אותו וענו לו כי אין להם אוכל עבורו. הנווד ישב בחוץ וחשב כיצד להערים עליהם וצץ עם הרעיון הבא: שוב דפק בדלתם וסיפר כי בידו אבן מופלאה אשר איתה יוכל להפיק מרק מצויין שטרם נודע לאדם, והאם יואילו רק להביא עבורו מעט מים רותחים. עובדי המטבח התפעלו וסוקרנו, ובקשו להווכח בכוחה של האבן ומיד ספקו לו סיר עם מים רותחים.

בעוד הנווד מבשל את האבן, הוא מעמיד פני טועם, ומתענג על מרק האבן שלו: "מממ.. כמה טעים, כמה מופלא". כולם עומדים מאחוריו נושפים בעורפו, ומתחננים לטעימה, אך הנווד מתעקש כי המרק עדין לא ברמת מושלם וכי לא יזיק להוסיף מעט בצל פנימה. המסוקרנים מיד אצו להביא לו בצל וחיכו לטעימה שלהם. הנווד המשיך להתפעל מטעם המרק, והעלה קולות של טעם טוב, ושוב דורשים ממנו המשרתים לקבל ולו טעימה קטנה מהפלא. הנווד בשנית מביע מידה של הסתייגות ואומר כי לו יוסיפו קמצוץ הגזר והסלרי, טעם המרק ישתפר כפליים. כך האידיוטים המשיכו לרקוד לחלילו ולהוסיף עבורו מעט תפוחי אדמה, מעט מלח, כרישה, גזר סלרי… ועוד ועוד, עד שטעמו של המרק באמת הפליא. לבסוף הנווד הותיר לכולם לטעום ולהווכח בקסם האבן שלו, והאלו הרשו לו להשאר ולהמשיך לבשל עבורם (ועבורו) מרקים נוספים באבן המופלאה.

תוצאות
נזכרתי בסיפור הזה כי קצת אחרי שהתחלתי לבשל את המאש שתוכננה להיות מבושלת כולה לבדה ועל בסיסה בלבד ולהאכל עם מעט שמן זית מלח ופלפל, נכנס לי "ג'וק מרק האבן" לראש ובכך התחלתי לדחוף מכל הבא כמעט ליד אל תוך הסיר: פטריות חורש, אורז, ציר אצות (שהבאתי מתאילנד), בצל, וכן, גם קישואים. חגיגה שלמה שהביאה לתבשיל שאי אפשר לומר עליו שהוא הברקה או מרק מופלא, אבל גם לא לגמרי בלתי אכיל. הסתבר שמרירות המאש בשלוב עם הטעמים האחרים כמו הקישואים והפטריות הביאו לכאוס מוחלט.

הנה כמה תמונות קשות מזירת הארוע:

כך הכל התחיל, פשוט.

תוצאה: מרק אבן אה לה פורמלג

לסיכום, לא רק שלא עבדתי על הסמינר שלי היום, גם לא ניקיתי או קיפלתי כביסה כמו שתכננתי המון זמן, וכבר עוד מעט 17:00 ונותרתי רעבה עם טעם מריר בפה.

מוסר השכל: מאש הולכת רק עם עצמה, עם אורז או בכלל רק עם טעמים נטרליים אחרים. לערבבה עם כל טוב המקרר שלי, היה NO NO גדול.

פוסט חנוכה אסוציאטיבי על הפחד מטיגון, השד העדתי, ולביבה אחת מיוחדת

בתמונה: אערוק ברוטב עמבה-שמנת. כל מה שאתם צריכים לסבול, זה רק כמה פסקות מתבכיינות שלי - ואתם מגיעים למתכון!

בעודי מזפזפת השבוע בגלילות הבלוגים החביבים עליי, פתאום אני מגלה קצת ממה שנקרא "קנאת פין החנוכה". ומה אני רואה? לכל הילדים בגן יש פוסט לביבות וסופגניות! לפחות אחד.
אוף, "מה לי ולחגים" אני תוהה, כמעט ששכחתי מקיומו של החג הזה אם לא היה לי את המזל (או החוסר בו) לגור קומה מעל גן ילדים בו לא פחות מ-6 כיתות (בכדי להוזיל מחיר השכירות). וכמו בכל חג, הגננות שאינן מגננות, טוחנות עד דק למסכנים הקטנים את כל השירים המוכרים מבוקר ועד צאת הנשמה, בלי לקחת שבויים. ואם אי פעם תהיתם כמה פעמים אפשר לשיר "באנו חושך לגרש" ופחדתם לשאול, התשובה היא – אין סוף!

זרקי איזו לביבה, בחיאת.

לבסוף נמלכתי בדעתי והחלטתי שגם אני אכין רשומה מיוחדת לכבוד החנוכה, למרות שאני לא האדם החוגג. הבעיה הראשונה מבחינתי הייתה – על מה. הרי לביבות וסופגניות מעולם לא הכנתי, שלא לדבר על טיגון בשמן עמוק – אינני מתקרבת. אמי שגדלה על המטבח המסורתי שוחר הטיגון, באופן ריאקציוני הפכה לפריקית של בריאות, ומעולם לא טגנה. דבר שהשפיע עליי מאד. מבוקר עד ערב רק חיטה מלאה, ירקות ונבטים אכלנו, וזאת בתקופה שמזון מסוג שכזה לא היה אופנתי כלל, ובאמת שאין לי מושג עד היום מהיכן השיגה מוצרים שכאלה. כל המשפחה הייתה לועגת לה, על מאכליה המשונים, והיא הייתה איתנה כמסיונרית, נאבקת ולא מוותרת, מנסה להשיב אנשים אל דרך הישר, האוכל הבריא, ואני כחומר בידיה.

יש לי זיכרון אחד כאוב שלעולם לא אשכח מתקופה זו: אני בכיתה ג' לערך, מוציאה כריך (כביכול) מהתיק, ומגלה שתי חתיכות פתית מקמח מלא (כן, מלבן חום, מוזר, ונטול טעמים) וביניהם גבינה לבנה כחושה ודלילה. אין צורך להסביר מה יכולה גבינה מלאה נוזלים שכזו לעולל לפתית יבשושי שכזה עד שעת הצהריים, וצורת החיים החדשה שהתהוותה לי בשקית היא – גוש רטוב של עיסת פתית גבינתית. בכיתי מבפנים.

מולי בשולחן הקבוצתי ישבו ברי מזל, אשר מידי יום זכו לחלה או לחמנייה טריים מאותו הבוקר, בלי שום חיטה מלאה, עיטורי גרעיני חמניות, או שטויות מהסוג הזה (אני קראתי לזה "ליכלוכים"). פשוט חלה אלוהית ולבנה, רכה ונמסה בפה, עם תוספת של גבינה צהובה, שמנת סמיכה או שוקולד למריחה.
אולי מיותר לציין, אך אמי מעולם לא קנתה לי שוקולד למריחה (עד להופעת שוקולד הנוטלה כשהייתי בת 13, על בסיס האגוזים שנחשב לבריא יותר), מעולם לא רכשה קטשופ, קוקה קולה, מיקרוגל וכבלים. ובקיצור -
A freaking hippie.

למזלי בשלבים מאוחרים יותר של בגרותי, אני הפכתי לדומיננטית יותר בדעותיי, ואמי הפכה לקלה יותר להשפעה וכן הכניסה הביתה את כל המזיקים והחולות הרעות שהביאה עלינו תרבות המערב. אז נפתחו בפניי שערי הג'אנק פוד השמיימיים. ולכל ההורים ההיסטריים המאכילים את ילדיהם רק אורגני, תוצרת מקומית, חיטה מלאה, וכו' וכו', דעו לכם, כי יתכן שאתם רק הורסים לילד שלכם יותר (מעניין לחשוב שהמילה הורסים, מכילה גם את המילה הורים, לא?) ובקיצור, ראו הוזהרתם – כיום האוכל האהוב עליי הוא כל דבר שעבר טיגון ומכוסה במיונז וקטשופ, אך בתוספת החרדות הקיומיות-אובדניות שבלהכין את את זה בעצמי.

לביבות אערוק. רק עוד טיפה ומתחילים לטגן, נשבעת.

אה – כן, אני אמורה לדבר על חנוכה.

אז, מה הקשר לאערוק ועמבה ולחג החנוכה אתם שואלים? ובכן, כמו ילדה טובה למשפחה מעורבת, כשצריך אני יודעת לשלוף את השד העדתי לטובתי ולטעון שאני כזו או כזו. בתום הקורס הצבאי שלי, נשלחתי להתחיל את תפקידי בבסיס חדש וזר לגמרי. בעודי עוברת לראשונה בשערי הבסיס, מבולבלת וצעירה, אני עוצרת במקרה את אחד הטבחים שעבר, ושואלת האם הוא יודע היכן משרד כוח האדם. הוא מיד מביט בטופס שלי, במקצוע שלי, ובשם שלי ואומר.. "לכי לאיפה שהאשכנזים" ומצביע מזרחה.
מזועזעת שאלתי אותו למה הוא אומר את זה?

והזה הסביר שאם אני לא הולכת לבצע תפקיד כזה וכזה, מקומי לא "איתם". מיד התעצבנתי ואמרתי לו שידע, שלמרות כל מה שנראה לו, בארסנל העדות שלי יש גם סבתא עיראקית אחת, ושלא יעז להעליב את החלק הזה שבי. פתאום נמלא החייל יראת כבוד וחמלה, ולרגע הרגשנו כמעט אחים. אחר כך גם התנצל שלא חשב כי כך המצב והלכתי לדרכי.

מאז אותו "ארוע מכונן" יכולתי ליהנות ממעמד מיוחד לכשהיו לי תורניות ניקיון במטבח. בזכות אותה מעלה מופלאה שברשותי. אולי סאלח שבתי הפעם כן היה מרוצה ממני, אולי מנגב איזו דמעה. וכל הכבוד לצה"ל.

למה שוב אני מספרת את כל הקלישאות האלה? כמו שציינתי, בעקבות חנוכה, הרגשתי צורך לשתף במתכון שמאד אהבתי ובמקרה הזה של סבתא שלי מהצד ההוא, זה שנותן לי כוחות על ופותח לי דלתות לא פעם. מדובר בלביבות נפלאות, ירוקות, ומלאות טעם. ביס מהן זה כמו לטבול בכל הירוק הטוב שמניבה לנו האדמה, ובניגוד לאוכל הילדות הבריא שלי – זה גם (קצת) מטוגן והרבה טעים.

אערוק ברוטב עמבה-שמנת עם סלט עגבניות מתוקות
אערוק זו לביבה עיראקית, או לפחות זה מה שאני יודעת. היא מכילה המון סוגי עשבי תיבול, ויש בה אין סוף שדרוגים שונים. הנה הגרסה של סבתא שלי:

חבילת בצל ירוק קצוץ, גם הלבן וגם הירוק –
לא זורקים שום דבר.

צרור שלם של פטרוזיליה קצוצה גס.

חצי צרור של כוסברה קצוצה גס
(לא חובה למי שלא אוהב).

פלפל חריף ירוק קצוץ קטן – לפי הסבולת.

4-5 ביצים.

תבלינים: מעט פפריקה, מלח, פלפל, קצת כמון
וטיפה כורכום.

אופן ההכנה:
מערבבים הכל יחד, העיסה אמורה להיות יציבה ולא נוזלית, סבתא שלי אמרה שזה לא טוב אם זה נוזלי, ולכן אפשר "לפי העין" להוסיף עוד ביצים או עוד ירוקים, אפשר גם תפוח אדמה מגורד על פומפייה, אפשר להוסיף גם קישואים מגורדים, ואפשר גם להוסיף קצת קמח (כף-שתיים) ובעצם יש אין סוף משחקים.
העיקר שיהיה ירוק, ויציב.

מלבבים ביד או אוספים בכף את העיסה ומטגנים בשמן צמחי רגיל (ככה סבתא עושה), אני אוהבת בשמן זית, כי זה כמובן יוצא טעים יותר.

הגשה:
לרוטב: מערבבים "שמנת של פעם" או כל גבינת שמנת שאתם אוהבים עם כמה כפות של עמבה (הרעיון נוצר דרך מנת שרימפס עם רוטב מיונז-קארי שאכלתי לפני כמה חודשים בתאילנד והייתה גאונות של ממש).

לסלט: חותכים כמות כרצונכם של עגבניות שרי מתוקות מאד, מוסיפים עמבה גושית בנדיבות, ומערבבים היטב כך שכל העגבניות עטופות. זה שילוב מגן עדן, ומי שהחל לצקצק כי דעתו נחרצת על העמבה מבלי שטעם, איננו יודע מה טוב בשבילו!

זהו, ועכשיו אפשר פשוט לאכול את הלביבות כך עם הרוטב\סלט עמבה ועגבניות, וסבתא שלי טוענת שהכי טוב להכניס הכל לפיתה, ובגרסה שלה זה מגיע כמובן גם עם טחינה או חומוס.

הצעת הגשה #1: כמה שניות לפני שהכל נכנס לבטן

הצעת הגשה #2

בתאבון!

לביבות ירוקות זה איכסה, איפה הבשר?

עדכון אחרון בגורלן של הלביבות:
החזיר הקטן שבתמונה, ידוע גם בשם צ'אנקי, טיפס על הספה ומשם הישר אל דלפק המטבח, שם חכתה לו צלחת שלמה מלאה לביבות. החצוף קרע את הניילון הנצמד, נשנש כמה ביסים והחליט שזה לא לטעמו.

רטרוספקטיבה על תוכנית המציאות "מאסטר שף", או איך הפסקתי להיות זונה והפכתי לישראלית

אין זה סוד כי הטלוויזיה היא אחד מהסוכנים התרבותיים הטובים ביותר לשיח על הזהות הישראלית. ומאסטר שף, כמו הרבה תוכניות אחרות, מהווה את הזירה האולטימטיבית לדיבור על זהויות ומאבק על משמעויות של זהויות בתרבותנו. למרות שאני אוחזת בכל הפקחון הזה ועוד, דווקא תוכנית זו הצליחה לגרום לי להתעלם מכל מה שידעתי והכרתי על תוכניות ריאליטי, ועל חרושת התרבות, וכן לנהות פעם אחר פעם, פרק אחר פרק. ניסיתי להבין מדוע, האם באמת מדובר אך ורק באוכל? כמובן שאחד מהכלים המאד בולטים בתוכנית זו הוא השימוש באוכל. האוכל הוא הבסיס הרחב ביותר המשותף לכל התרבויות, והוא האלמנט שהכי מזוהה עם השיח על זהות. אך האם בזה הכל תלוי?

אינה נערת ישראל

יתכן כי הדרמות שאנו עדים להן במאסטר שף, שוות ערך לקרב לא פחות קשה מפולמוסים בנושאים פוליטיים, חברתיים, ותרבותיים. הקרב על הקוסקוס המרוקאי נגד הפאבלובה או הקרוקומבוש מעולם לא היה טעון יותר במאפיינים תרבותיים ועדתיים המייצרים כוחות של היררכיות חברתיות. אם כך, מאסטר שף אינה רק זירה להלחם בה על המנה הטובה והטעימה ביותר, היא גם זירה להלחם בה על זהויות, על תרבויות, ועל ייצוג של זהות בהקשר הישראלי, ומכאן גם כוחה הגדול בותר.

יוצרי מאסטר שף מתגאים לבטח בייצוג הפלורליסטי שלהם. הם לוקחים על פי רשימת מכולת: 1 מרוקאית, 1 רוסיה, 1 אשכנזי, 1 נכה וכן הלאה, אך במקום כור ההיתוך, מתבשל לו מתכון אחר לגמרי. לא ייצוג מגוון של מציאויות וזהויות, כי אם ייצוג סטריאוטיפי וחד ממדי המגביל את אותם הייצוגים לכאלה בלבד, ואף משמרים אותם ומעמיקים את הקרע שבין הזהויות. האין מרוקאית שלא מסוגלת לצאת מתדמית הדג החריף? האין מזרחי המסוגל לצאת מתדמית המסורתי הנצחי? אשכנזי שלא דר בוילה מפוארת, ובמקצועו מהנדס איסטניס ומומחה לגבינות ויינות מיובאים?

פוסט זה נכתב מתוך אותו מיאוס שבצורך הבלתי פוסק של תוכניות הריאליטי והטלוויזיה בכלל, לחנך את הקהל לפלורליזם, כשכל מה שהם עושים זה לשמר את יחסי הכוחות ולחדד את השונות. קשת יכולה לדחוף את נרטיב צו הפיוס המעושה שלה למקום בו השמש אינה זורחת ולעזוב אותנו לנפשנו. אפילו סאלח שבתי כבר מזמן לא מאמין בכוחה של אהבה מעורבת להביא לשלום עולמי.

מנה ישראלית?
אם כן, הדומיננטיות של הזהויות במאסטר שף בסופו של דבר מובילה רק להכרה גוברת בשונות שבין קבוצות חברתיות ובהבדלים חברתיים. עניין זה מזכיר לי רגע מאד מיוחד באחת ממשימות ההדחה בו נתבקשו המועמדים להכין "מנה ישראלית". אינה הזוכה של מאסטר שף, מהמוצא הרוסי, שבחרה להכין מנה בנוסח אסיאתי משהו, הכריזה בפני המצלמה כי למרות שהאבוקדו המיובא בו בחרה להשתמש, נמצא יותר שנים ממנה בארץ, היא מרגישה "הכי ישראלית בעולם". בזמן שהשופטים טועמים מהמנה שלה ותוהים מה הרלוונטיות שלה לישראליות, אינה סיכמה כי ישראל היא המדינה שלה, לא פחות משל אלו שאפילו נולדו בה. חיים כהן ויתר השופטים שמזמן "אכלו" כל דבר שאינה מפיקה מפיה, החליטו שגם אם המנה שלה נטולת כל השפעות ישראליות, מעתה היא כן, ורק מפני שהמנה נולדה עתה בצלחת שלה. ניתן כבר ממילים אלו להבין כי אינה תפסה את מבנה העל של התוכנית, והיא הולכת על קלף כור ההיתוך שיש בידה. ללא ספק, החשיבה שלה מוכיחה שאין ישראלית ממנה, וזאת למרות שבפועל הגישה את המנה שיש בה הכי פחות מרכיבים תוצרת הארץ (טונה אדומה) או עם השפעות מקומיות.

לתפארת מדינת ישראל. ציירה: קטורה מנור

פעם רוסיה זונה, היום מאסטר שף
אם אינכם מבינים מדוע התחלתי לקלל, לזכותי יאמר ש"היא התחילה!" אינה בתוכנית הגמר, ורגעים לפני שזכתה, מספרת כיצד לאחר שעלתה ארצה היו מגנים ומחרפים אותה ברחוב: "כשהגעתי לארץ צעקו לי רוסיה זונה! ופתאום אני הולכת ברחוב וצועקים לי: אינה את מדהימה! את מבשלת מדהים! ועכשיו אני יכולה ללכת גאה ברחוב". מילים שלה, לא שלי. וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש לחשוב על זה בכלל.

מכאן אני מייד נזרקת אל סטריאוטיפ האשה הרוסיה, העולה מרוסיה, לה המקצוע העתיק ביותר – זונה, ובכלל על הסטריאוטיפ שרוסים הם בעצמם סוג של בשר שאינו כשר, כמו עם שנתפס תמיד כאינו כשר בעיני הצברים. לא פעם כשאנו חושבים על "מעדניית הרוסים", "טיב טעם" וכד' עולות בנו קונוטציות שכאלה, כך שיהדותו של הרוסי באופן מודע או לא, תמיד תמצא אצלנו בספק.

תעודת כשרות
מאסטר שף לוקחת את הזהות ה"בלתי כשרה" של אינה ומעבירה אותה תהליך. כלומר – בתוכנית אינה עברה איזשהו פרויקט אישי בזהות שלה, מלהיות רוסיה זונה – הפכה למאסטר שפית, ובמילים אחרות – ישראלית למופת. מאסטר שף העניקה לאינה גושפנקה, תעודת כשרות לבשר הלא כשר שלה, לאוכל שלה, והפכה אותה מרוסיה זונה לישראלית עם אוכל מדהים.

במהלך הכתיבה הזו הצלחתי גם להבין איך בתוכניות הריאליטי בכלל הקשר שבין העיסוק בזהות חייב תמיד לעבור דרך הליך של ההתפתחות של איזשהו סובייקט – כמו להפוך לרקדן, להפוך לזמר, להפוך לרזה, להפוך למיליונר, ובמקרה הזה אינה שהפכה לפי השיטה לישות טובה יותר, הפכה ישראלית. אינה לא רק זכתה בתואר השפית הטובה ביותר, אלא גברה על משימת האתניות במטרה להפוך לישראלית דרך גיבוש וחניכה בנוסח ריאליטי של בישול.
אז מי רוצה להיות המאסטר שף הבא?

 

קרדיט על הציורים המשגעים: קטורה מנור
http://cariktura.com/